<h1>ספר השולחן הלכ' סעודה שער שלישי</h1>
<h2>דף יב.</h2>
על השכר מברכין שהכל נהיה בדברו. לקח כוס של שכר בידו, והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי הגפן, ובאמצע נזכר וחזר ואמר שהכל נהיה בדברו, יצא. התחיל על מנת לומר שהכל וחזר ואמר בורא פרי הגפן לא יצא, וכן אם היו לפניו פירות הארץ, והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי העץ ואמר בורא פרי האדמה יצא. ואם התחיל על מנת לברך בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ לא יצא, שהכל הולך אחר החיתום של ברכות, ולא כן כתב הרב רבי משה בר מימון ז"ל.
<h2>דף לה.</h2>
על היין הוא מברך תחלה בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן, שמתוך חשיבתו קבעוהו ברכה לעצמו וכן הפת, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. והיא, בא"י על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה וגו' כמו שמפורשת למעלה. ויש מי שחותם על הארץ ועל הפירות. ויש מי שחותם על הגפן ועל פרי הגפן. והראשון נראה עיקר: ועל כל יין מברכין בורא פרי הגפן, אפילו ריחו רע, ומגולה ועל יין של צמוקים. וכן על יין שריחו חומץ וטעמו יין, שיין הוא. אבל אם טעמו חומץ, אע"פ שריחו יין אין מברכין עליו אלא שהכל, שאחר הטעם אנו הולכין, כרבא דאמר הכי במסכת ע"ז.
שמרים שנתן לתוכן מים, אם נתן שלשה ויצאו ארבעה, יין הוא ומברכין עליו בורא פרי הגפן, ואם לא יצאו כי אם שלשה או אפילו שלשה וחצי אינו יין, אלא חומץ לבד ואין מברכין עליו אלא שהכל. וכן הדין בחרצנין שנתן בהם מים. בד"א שאינו יין, בזמן שמוציא היין מן השמרים או מן החרצנים בקורה אבל כל שלא הכביד עליהם קורה או אבנים ונתן לתוכן מים, אע"פ שלא יצא אלא שיעור המים שנתן לשם או אפילו פחות מכן, הרי זה יין גמור ומברכין עליו בורא פרי הגפן. קנדיטון שהוא יין דבש ופלפלין מברכין עליו בורא פרי הגפן, שהרי יוצאין בו ידי ארבעה כוסות בפסח, כמו שאמרו בירושלמי. היין שנתבשל מברכין עליו בורא פרי הגפן. וכן מוכיח במסכת שקלים שאמרו מהו לצאת ביין מבושל ידי ארבעה כוסות, דאלמא תורת יין יש בו. ושלא כדברי הרב רבי יצחק אבן גיאת ז"ל, שכתב יין שנתבשל אפילו מעט, או נתן בתוכו מעט דבש, אין מברכין עליו בורא פרי הגפן.
על מיני ירקות ועל מיני קטניות וזרעים ועל מיני פירות האדמה כגון קשואים ואבטיחים והצנון, מברך תחלה בורא פרי האדמה, ולבסוף בורא נפשות רבות: שלק ירקות ועדיין בחשיבותן הם עומדין, מברך עליהם בורא פרי האדמה, ואפילו השומים והחציר, אע"פ שבחיותן חשובין יותר מן השלוקין. על הכרוב והקרא והסילקא והקטנית שדרכן לאכלן בשליקה, אם אוכלן כשהן חיין מברך עליהן שהכל נהיה בדברו, לפי שאין דרך אכילתן בכך, ואם שלקן מברך עליהם בורא פרי האדמה. והוא הדין בכל דבר שאין דרך בני אדם לאכלו חי כגון הלפת וכיוצא בו, שאם אכלו חי מברך עליו תחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות. ואם שלקו מברך עליו תחלה בורא פרי האדמה לפי שמשביחו: על מי השלקות כולן מברך בורא פרי האדמה, דקיימא לן מייא דכלהו שלקי ככולהו שלקי, ודין המים שלהן כדין השלקות עצמן, במקום שנהגו לשתותן.
על הפת הוא מברך בא"י אמ"ה המוציא לחם מן הארץ, ולבסוף ארבע ברכות של ברכת המזון. והוא שאוכל כזית. האוכל קמח חי בלא אפייה, בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, בין בקמח של חטים בין בשל שעורים, שאין דרכם של בני אדם לאכול קמח (חטים) חי, ואם היו החטים קליות, כגון שחרכן תחלה ואחר כך עשה מהן קמח, בתחלה מברך בורא פרי האדמה שדרך אכילה בכך ולא נכתב בתלמוד איזו ברכה יברך לאחריה, ויש אומר שלבסוף הוא, (ולבסוף) מברך בין בשל חטים בין בשל שעורים ברכה אחת מעין שלש המפורשת למטה על המחיה וגו'. וזה דעת קצת המפרשים ז"ל. אבל בתוספות כתבו שאין מברכין מעין שלש אלא על מין דגן שעשאו בקדרה, שמברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. אבל על מין שמברכין עליו תחלה בורא פרי האדמה או שהכל, אין בסופו אלא בורא נפשות רבות, שלא מצינו בכל מקום שתקנו ברכה מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה, אלא שמברך אחריו בורא נפשות רבות. ורבי יעקב זצ"ל הסכים לדעת הראשון. והמחמיר שלא לכוס כלל הרי זה משובח.
ונוסח כל הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי לשנותן ולא להוסיף עליהם ולא לגרוע מהם, וכל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות אינו אלא טועה. כל הברכות כולן נאמרין בכל לשון, והוא שיאמר כעין שטבעו חכמים. ואם שנה המטבע הואיל והזכיר שם ומלכות וענין הברכה ואפילו בלשון חול יוצא: כל הברכות כלן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר, ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוא מוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.
תנו רבנן אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל, מאי תקנתיה, ילך אצל חכם קודם שימעול וילמדנו ברכות כדי שלא יבא לידי מעילה. לפיכך חייב כל אדם לברך על כל מין ומין ברכה הדומה לו, דכתיב ברוך יי' יום יום. ואמרו חכמים ז"ל (מ.), וכי ביום מברכין אותו, בלילה אין מברכין אותו, אלא בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו ועל כל מין ומין תן לו ברכותיו.
אין מברכין על האוכל מן האוכלין ועל המשקה מן המשקין עד שיבא לפניו. ואם בירך ואחר כך הביאו לפניו, צריך לחזור ולברך. נטל אוכל ובירך עליו, ונפל מידו ונשרף, או שטפו נהר, נוטל אחר וחוזר ומברך עליו, אע"פ שהוא מאותו המין. וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, על הברכה הראשונה, שלא להוציא שם שמים לבטלה. עומד אדם על אמת המים ומברך ושותה, אע"פ שהמים שהיו לפניו בעת ברכה אינן המים ששתה, מפני שלכך נתכוון תחלה.
<h2>דף לה:</h2>
שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ. בד"א בחושש בגרונו ושותהו על ידי אניגרון והוא מרק הירקות המבושלין, שעכשיו השמן עיקר שיש לו רפואה ותועלת בשתייתו לזה החולי ונהנה ממנו, ולפיכך מברך על השמן ופוטר האניגרון, אבל אם לא היה חושש בגרונו אינו מברך על השמן, לפי שהאניגרון עיקר והשמן טפל, ולפיכך מברך על האניגרון בורא פרי האדמה ופוטר את השמן. וכן אם אוכל את השמן עם הפת מברך על הפת ופוטר את הזמן, לפי שהפת הוא עיקר. ותנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. וכן אם שותה את השמן לבדו אינו מברך עליו כלל, לפי שהוא מזיק לו ואין מברכין על דבר המזיק.
<h2>דף לו.</h2>
מי שאכל מאלו חמשת המינין בלא אפייה ובלא בישול, כמו שהן בחיותן, מברך תחלה בא"י אמ"ה בפה"א ולאחריו בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא ברוך חי העולמים אמן.
קורא, והם ענפי הדקל כשהם רכים, והוא מה שגדל ונוסף בהם בכל שנה ושנה. הרי זה מברך עליהם שהכל נהיה בדברו, לפי שסופו להקשות ולעשות עץ בשנה השנית. וכן הדין בלולבים בענפי הגפנים. ואע"פ שהצנון סופו להקשות ג"כ ומברכין עליו בורא פרי האדמה, הטעם בזה לפי שהצנון עיקר נטיעתו לאכלו כשהוא רך, אבל עיקר נטיעת הדקל אינו נעשה לאכול הענפים הרכים, אלא על דעת שיתקשו ויוציאו תמרים, ואחר שאין עיקר נטיעתו לענפים, אין מברכין עליו אלא שהכל. וכן אתה דן באותם שקדים הקטנים שאדם אוכל קליפתן החיצונה כשהם רכים, שאין מברכין עליהם אלא שהכל, שאין נוטעין האילן על דעת לאכול הקליפין. בד"א במתוקין, אבל באותן שקדים המרים, כשהן קטנים מברכין עליהם בורא פרי העץ שזהו עיקר אכילתן. וכשהן גדולים אין מברכין עליהם כלל, לפי שאינן ראויין לאכילה אלא אם כן ממתקן על ידי האור שאז מברכין עליהם בורא פרי העץ.
<h2>דף לו:</h2>
גרעיני הפירות כגון של גודגדניות שקורין שיריגאש, ושל אפרסקין ושל תפוחים ושל שאר מיני פירות, אותן שהם מרים אין מברכין בהן כלל, ואם ממתקן על ידי האור מברך בהן שהכל. ומקצת רבני צרפת כתבו שמברכין על כל גרעיני הפירות בורא פרי העץ, מדאמרינן בפרק כיצד מברכין שהגרעינין חייבין בערלה. הצלף, הפרי שלו נקרא אביונה, ובו מברכין בורא פרי העץ. וסביב הפרי גדלה קליפה כעין של אגוזים ונקרא קפרס, ומברכין עליו בורא פרי האדמה, לפי שאינו עיקר הפרי. ואנו נותנין להם דין ירקות, שיש מקצת בני אדם אוכלין אותן, ואפילו על פרי האילן אם אמר בורא פרי האדמה יצא, שהכל יצא ממנה.
מאימתי מברכין על הפירות ברכה הראויה להם, משיוציאו את הפרי. ואע"פ שהם קטנים מאד, מברכין עליהם בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה, חוץ מן הבוסר שאין מברכין עליו בורא פרי העץ, עד שיהיה כפול הלבן הנקרא פשאול, אבל פחות מכאן אינו נקרא פרי עץ, ומברכין עליו בורא פרי האדמה כמו שמברכין על הקפרס: האוכל פלפלין כשהן רכין מברכין עליהם בורא פרי האדמה ולא בורא פרי העץ. ואע"פ שהוא הפרי עצמו, לפי שלא נטעו האילן לכך שיאכל הפלפל כשהוא רך, וכן האוכל זנגביל רך מברך עליו בורא פרי האדמה, והאוכלן כשהן יבשין אינו מברך עליהם כלום, לפי שאינו אוכל אלא תבלין למתק הטעם, ולפיכך אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם: וכן אוכלין שאינם ראויים לאכילה ומשקין שאינן ראויין לשתייה אינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם. (מ.) בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא, ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא, ועל הכל אם אמר שהכל יצא, ואפילו על הפת והיין.
<h2>דף לז.</h2>
הכוסס את האורז חי מברך עליו בורא פרי האדמה, ואם עשה ממנו פת או שבשלו אחר כך, אפילו הפרוסות קיימות, בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות. ודוחן שעשו ממנו פת או מעשה קדרה, דעת הרב אלפאסי ז"ל שאין מברכין עליו אלא שהכל נהיה בדברו. אבל הרב רבי אברהם בן דוד ז"ל כתב שהדוחן דינו כאורז וברכותיהן שוות לגמרי.
<h2>דף לז:</h2>
והאי חביצא והם פירורי לחם הנדבקין על ידי שמן ודבש באלפס, אם יש בה פירורין כזית, בתחלה מברך עליו המוציא ולבסוף שלש ברכות. ואם יש עליו צורת לחם אע"פ שאין בהפרורין כזית מברכין עליה המוציא ושלש ברכות. בשל פת בקדרה עם מים, בזמן שהפרוסות קיימות שיש שם פירורין כזית, בתחלה מברך עליהן המוציא ולבסוף ארבע ברכות של ברכת המזון, ואם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך [עליו] [בא"י] אמ"ה בורא מיני מזונות. וכן על פת שנעשה מחמשת המינין שהיו חייבות בחלה, והראויה לעשות ממנה מצה, והן חטה ושעורה וכוסמת ושבולת שועל ושיפון, מברך עליו תחלה המוציא ולבסוף ברכת המזון.
ומרתח גביל, הוא שנותנין מים וקמח בכלי, ובוחשין בכף ונותנין על הכירה כשהיא נסוקת. וכן נהמא דהנדקא והוא בצק שאופין אותו בשפוד ומושחין אותו תמיד בשמן או במי ביצים. וכן לחם העשוי לכותח, שאין אופין אותו בתנור אלא בחמה, כל אלו אינן חייבין בחלה, ואין מברכין עליהם המוציא, אלא בורא מיני מזונות. בד"א שלא עשאן כצורת לחם, אבל עשאן בעריכה יפה כגלוסקאות הרי גילה בדעתו שלצורך לחם עשאן וחייבין בחלה, ואע"פ שלא נאפו בתנור לחם קרואין, ומברך עליהם המוציא וברכת המזון. האי טריתא דארעא, והוא שעושין חלל בכירה ונותנין שם עיסה שהיא רכה מאד ואופה שם כדרך שעושין באילפס, מברך עליו בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליו מברך עליו המוציא וברכת המזון. וכתבו בתוספות שאותן ניבלי"ש שעושין אותן מבלילה רכה הרבה אין מברכין עליהן המוציא אלא בורא מיני מזונות, ואפילו קובע סעודתו עליהן. ואינו דומה לטריתא, שמברך עליה המוציא בשקובע סעודתו עליה, שאין בלילות הטריתא רכה כל כך כמו בלילת הניבלי"ש. אבל אותן הפרטילש ואותן הרישאולש אחר שיש להם תורת לחם ובלילתן עבה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה.
<h2>דף לח.</h2>
על יין של תפוחים ורמונים ותותים וחומץ סתוניות שהוא דומה לבוסר, מברך עליהן שהכל ולבסוף בורא נפשות. וכן על הדבש הזב מן התמרים מאליו, מברך עליו שהכל, לפי שזיעה בעלמא הוא. אבל היוצא על ידי בישול ועל ידי שרייה, מברך עליו בורא פרי העץ, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. לפי שחשוב הוא כגוף התמרים, וזהו דבש הכתוב בתורה: התמרים שהוציא גרעיניהן ומעכן ועשאן כעין עיסה, מברך עליהם בורא פרי העץ, בד"א בשיש בהם מראה תמרים, וכמו שאמרו בפירורי לחם שמברך עליהם המוציא כשיש בהם תואר לחם. אבל כשאין בהם מראה תמרים אין מברך עליהם אלא שהכל, לפי שאין זה דרך חשיבותן. וכן הדין בכל שאר הפירות: הקנים המתוקים שסוחטין אותם ומבשלין מימיהם עד שיקפא ונקרא סוכר, כל הגאונים ז"ל אמרו שמברכין עליהם בורא פרי האדמה, ומקצת המפרשים אמרו בורא פרי העץ, וכן אמרו שהמוצץ אותן קנים מברך בורא פרי האדמה. והרב רבי משה בר מימון ז"ל כתב ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו שהכל, לא יהא דבש אלו הקנים שנשתנה על ידי האור גדול מדבש התמרים שלא נשתנה, ומברכין עליו שהכל.
קמח שעשאו בקדרה, אם הוא מאכל עבה, נעשה לאכילה, ומברך עליו תחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. ואם היא רכה, מברך בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות, לפי שלא נעשית לאכילה מאחר שהיא רכה כל כך אלא לרפואה.
<h2>דף לח:</h2>
פירות האילן ששלקן, כגון חבושים ואגוזים וכיוצא בהם, שדרך בני אדם לאכלן בשליקה ומשביחין הם בשליקתן, מברך עליהן בורא פרי העץ, דומיא לשלקות של ירקות, שמברך עליהם כדרך שמברך עליהם כשהן חיין, כמו שבארנו. בד"א בפירות אלו המשביחין בשליקתן, אבל שאר פירות שהם נפגמין בשליקתן, כגון פרינ"ש וכיוצא בהם, מברך עליהם שהכל.
<h2>דף לט.</h2>
מי שאוכל פת אפילו פחות מכזית, צריך לברך עליו, לפי שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ומברך עליו המוציא, לפי שאין הברכה שבתחלה משתנה בין רב למעט. ולבסוף אינו צריך ברכה כלל, ואפילו בורא נפשות רבות. וכן הדין בכל דבר אכילה שיאכל אדם ממנו פחות מכזית, שלכתחילה מברך ברכה אחת, ברכה הראויה לו, ולבסוף אינו מברך כלום. וכן דעת רבינו הרב נר"ו. ויש אומרין שאין מברכין בפחות מכזית אלא שהכל בלבד בין בפת בין בשאר דברים, והראשון עיקר.
<h2>דף לט:</h2>
היו לפניו פת חטים ופת שעורים, מברך על של חטים. פרוסה של חטים ושלימה של שעורים, מברך על פרוסה של חטים. פת כוסמין ופת שעורים, מברך על של שעורים. אע"פ שהכוסמין יפין מן השעורים, השעורים ממין שבעה ואין הכוסמין ממין שבעה, וכן מפורש בתוספתא.
<h2>דף מ:</h2>
היו לפניו מיני פירות הרבה וברכותיהן שוות, כגון שהם כולם פירות האילן, אע"פ שיש ביניהן אחד ממין שבעה האמורים בתורה, שהם גפן ותאנה ורמון וזית ודבש תמרים, הרי זה מברך על איזה מהם שירצה, שהחביב עדיף, וכרבנן דמתניתין. היו שנים חביבים לו כאחת, הרי זה מברך תחלה על מין שבעה. וכן המוקדם בפסוק הוא מוקדם לברכה. כיצד הרי שאוכל ענבים ותאנים, מברכין תחלה על הענבים ואחר כך על התאנים, וכן בכל השאר, לפי שדרך חשיבותן מנה אותן הכתוב, לפי סמיכותן לארץ. ואם כן האוכל זתים ותמרים מברך על הזתים, שהם ראשונים לארץ, ואחר כך על התמרים שהוא הדבש, והוא שני לארץ, כדכתיב ארץ זית שמן ודבש, ומאלו אתה לומד לכל השאר. בד"א לכתחלה, אבל בדיעבד כל שבירך על אחד מן המינים איזה שיהיה פטר כל שאר המינין, אחר שברכותיהן שוות. ואם לא היו ברכותיהם שוות, שיש בהם פירות האילן ופירות האדמה, הרי זה מברך על זה וחוזר ומברך על זה, ואיזה מהם שירצה יקדים תחלה בין פירות האילן בין פירות האדמה. ואע"פ שיש בפירות האילן ממין שבעה, שאין אנו קפדים בהקדמת מין שבעה אלא כשאין ברכותיהן שוות, כדי שלא יברך על שאר הפירות ויפטור את מין שבעה, אבל בהקדמת פירות הארץ אין אנו קפדים, מאחר שיש לו לחזור ולברך על פירות האילן. וכן פסק הרב אלפאסי ז"ל.
<h2>דף מא:</h2>
פת הבאה בכסנין שקורין אובלייש וכן אותן קנוטנוט, אם באו בתוך הסעודה, אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, ואם באו לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. שאין ברכת המוציא פוטרת אלא מה שבא בתוך הסעודה, אבל אין טעונין ברכה לאחריהם, שברכת מזון פוטרת כל מה שבא מחמת הסעודה. בכל מקום שאמרנו לאחר הסעודה, רוצה לומר לאחר שיסלקו את הטבלה, ועקרו דעתם לגמרי מלאכול, ועדיין לא ברכו ברכת המזון. אבל אנו עכשיו שאין אנו מסלקין את הטבלה עד לאחר ברכת המזון, אין לנו דין לאחר סעודה, אבל כל דבר הבא לנו לאחר הסעודה, דינו כמו בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, שטעונין ברכה לפניהם ולא לאחריהם. וכן כתבו בתוספות: דברים שבאו בתוך הסעודה ללפת ונמשכה אכילתן עד לאחר הסעודה, או שחזר לאכול מהם לאחר הסעודה, אינן טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם, שהכל הולך אחר התחלת אכילתן. והוא הדין לפת הבאה בכסנין.
כל דבר הבא בתוך הסעודה מחמת הסעודה, ר"ל שבא ללפת את הפת, כגון שאוכל פירות עם הפת שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שהפת פוטרתן. ואם באו בתוך הסעודה שלא ללפת בהם את הפת, טעונים ברכה לפניהם ולא לאחריהם, שברכת המזון פוטרת כל מה שבתוך הסעודה. ואם באו לאחר הסעודה שלא ללפת בהם את הפת טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם: הרי שהביאו מעשה קדרה ובשר ודגים ובשר מליח, בין שבא בתוך הסעודה, בין שבא לאחר הסעודה, אינן טעונין ברכה כלל, לפי שבאים הם לשובע ומענין הסעודה הם.
היין שאדם שותה בתוך הסעודה צריך לברך עליו בפעם הראשונה, שאין ברכת הפת פוטרת היין, לפי שהיין חשוב לקבוע ברכה לעצמו לפניו, שהרי מברכין עליו בכמה מקומות כגון ברכת חתנים ומילה. אבל לאחריו אינו קובע ברכה כלל, וברכת המזון פוטרת אותו, כדרך שהוא פוטר ברכה אחרונה של דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה, ואע"פ שטעונין ברכה לפניהם. והיין כיוצא בהן, ועדיף מניהו שאף הוא מיזן זיין כמו הפת.
המים שהאדם שותה בתוך הסעודה אינן טעונין ברכה כלל, לפי שאף הם מחמת הסעודה הן באין, וברכת הפת פוטרת אותן, וגם אין להם חשיבות כיין לקבוע להן ברכה לעצמן. וכן העידו שהיו נוהגין רבינו תם ורש"י ז"ל. ואחרים החמירו לברך על המים בכל פעם ופעם לפי שמן הסתם נמלך הוא בשתייתן בכל פעם, שאין אדם קובע עצמו על שתייתן, והראשון נכון.
<h2>דף מב.</h2>
שתה יין לפני הסעודה ובירך עליו, פוטר אפילו יין של אחר הסעודה, לפי ששניהם לשתות הם באים. ואין צריך לומר שפוטר ליין ששותה בתוך הסעודה, שהוא בא לשרות המאכל ואינו בא לשתות, ואינו חשוב כל כך. בד"א בשבתות וימים טובים, הואיל ואדם קובע סעודתו על היין ודעתו לשתות בכל עת ועת, אבל בשאר ימות השנה שאין קובעין סעודתן על היין, בירך על היין שלפני המזון לא פטר את היין של אחר המזון לפי שנמלך הוא על השתייה. במקומות האלו שיש לנו יין הרבה, בכל ימות השנה גם אנו קובעין סעודתינו על היין ואם בירך על היין שלפני המזון פטר את היין שלאחר המזון ושבתוך המזון.
הרי שבירך על היין ואין דעתו לשתות עוד אלא אותו הכוס, אם בא לשתות עוד אחר צריך לחזור ולברך עליו. וכן בכל פעם ופעם שימלך לאכול ולשתות צריך לברך לפניו, לפי שאין הברכה ראשונה שבירך עליו עולה לו עכשיו, מאחר שסלק דעתו מלאכול או מלשתות, או שאמר הבו וניבריך, או שנטל ידיו לברך, שוב אינו אוכל אלא בברכה, ובברכה שותה, וכן דעת הרב אלפאסי ז"ל. ומטעם זה צריך לברך בורא פרי הגפן על הכוס של ברכת המזון, מפני שכבר סלק דעתו והפסיק מלשתות מאחר שבירך ברכת המזון. ויש אוסרים לאכול ולשתות מכיון שאמר נברך, או שנטל ידיו לברך, ואפילו בברכה. לפי שמאחר שסלק דעתו מלאכול, קבל עליו לברך ברכת המזון מיד.
בני חבורה שכיונו לאכול יחד, מכיון שקבעו עצמן וישבו במקום אחד, הרי אחד מהן מברך המוציא ובורא פרי הגפן וברכת המזון, והשאר עונין אמן וכלן יוצאין. ואם לא קבעו עצמן במקום אחד, כל אחד ואחד מברך לעצמו ואין האחד יוצא בברכת חברו. ולענין שאר דברים חוץ מפת ויין, אמרו בגמרא שאינן צריכין היסבה, ובלא היסבה כל אחד יוצא בברכת חבירו, וזה הלשון הראשון. ובלשון האחרון אמרו בגמרא דלא מהני ליה היסבה, ולעולם כל אחד ואחד מברך לעצמו אע"פ שהסבו יחד, ויש שפסקו כלשון הזה האחרון של הגמרא. וכן דעת הראב"ד ז"ל. אבל הרב אלפאסי ז"ל נראה שפסק כלשון הראשון. וכן דעת הרמב"ם ז"ל. שכך כתב, פת ויין בעו הסבה, אבל שאר אוכלין ומשקין לא בעו הסבה, אלא אם בירך אחד וענו כלן הרי אלו אוכלין ושותין, אע"פ שלא נתכוונו להסבה כאחד.
<h2>דף מב:</h2>
בא להם יין בתוך הסעודה ובירך עליו, לא פטר את היין ששותין לאחר הסעודה, לפי שהיין שבתוך הסעודה הוא בא לשרות המאכל, ושל אחר הסעודה הוא בא לשתות, והוא עקר ואין הטפל פוטר את העקר. יין זה שקורין לאחר הסעודה, הוא לאחר שהפסיק בשיחה, ולאחר זמן מרובה צמא לשתות מחמת השיחה. אבל לאחר אכילה ואפילו לזמן מרובה, כל מה שהוא שותה לשרות המאכל הוא בא, ויין שבתוך המזון פוטר אותו: היין של קדוש ושל הבדלה, אע"פ שלמצוה הם באים, מכל מקום אחר שקודם אכילה הוא בא, כבא לשתות דמי, וקרוי יין שלפני המזון ופוטר ליין שבתוך המזון ושלאחר המזון.
<h2>דף מד.</h2>
וזה הכלל בברכות כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר את הטפלה. בין שהיתה הטפלה מעורבת עם העיקר, בין שלא היתה מעורבת. כיצד היא הטפלה המעורבת, כגון כרוב או לפת שבשלו וערב בו קמח של אחד מחמשת המינין כדי [לדבקו], אין מברכין עליו בורא מיני מזונות, שהלפת הוא העקר והקמח הוא טפל לו, שכל דבר שמערבין בו כדי לדבק, או כדי ליתן ריח, או כדי לצבוע התבשיל, הרי זו טפלה. אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא עיקרו. לפיכך מיני דבש שמבשלין אותו ונותנין בהם חלב חטה כדי לדבק, ועושין מהן מיני מתיקה, אינו מברך עליו בורא מיני מזונות, מפני שהדבש הוא עיקר. כיצד הטפלה שאינה מעורבת, הרי שצריך לאכול דג מליח ואכל הפת עמו כדי שלא יזיק המלח גרונו ולשונו, מברך על המליח ופוטר את הפת, שהפת טפלה לו, וכן כל כיוצא בזה.
על הענבים ועל התאנים ועל הרימונים ועל הזיתים ועל התמרים שהם משבעת המינים הכתובים בתורה, מברך תחלה בורא פרי העץ, ולבסוף על העץ ועל פרי העץ ועל ארץ חמדה טובה וגו' וחותם על הארץ ועל הפירות. כל מיני פירות האילן חוץ מאלו ארבעת המינין, כגון גודגדניות ואגוזים ותפוחים ואתרוגים מברך תחלה בורא פרי העץ ולבסוף בורא נפשות רבות: מי שאכל מיני מזונות ושתה יין ואכל תאנים וענבים, מברך באחרונה ברכה אחת לכולן. וזה נוסח שלה, בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה וגו' וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה ועל הפירות: אבל אם אכל בשר ושתה יין, מברך בסוף על זה בעצמו ועל זה בעצמו, שאין ברכותיהן שבסוף שוות. אכל תאנים וענבים ותפוחים ואגוזים וכיוצא בהם, מברך בסוף ברכה אחת מעין שלש. והיא כוללת הכל, מפני שכלן פירות העץ הן, ואינו צריך לברך בורא נפשות. וכן כתב הרב ר' משה בר מימון ז"ל. והוא הדין לשותה יין ואכל (בשר או) תפוחים, לאותן שחותמין ביין על הארץ ועל הפירות, שמברך ברכה אחת מעין שלש על היין, ועולה לו לכולן. אבל למי שחותם ביין על הארץ ועל פרי הגפן, צריך לחזור ולברך על שאר המינין, שברכה זו אינה כוללת אפילו שאר פירות של שבעת המינין.
וכל שיעשה מאלו חמשת המינין בקדרה או שיערב עמהם דברים אחרים בקדרה, בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שהנחלת לאבותינו, רחם י"י אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ובנה ירושלים עירך במהרה בימינו ונאכל מפריה ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה בא"י על המחיה ועל הכלכלה. וזו היא הנקראת ברכה אחת מעין שלש, מפני שיש בה ברכה אחת מעין שלש ברכות של ברכת המזון: ויש מי שמוסיף בברכה זו קודם החתימה, כי אל טוב ומטיב אתה, שהיא מעין ברכה רביעית של ברכת המזון. ויש מי שאומר שלא תקנו ברכה רביעית אלא בברכת המזון בלבד ולא בברכה זו, וזוהי שקראוה מעין שלש ולא קראוה מעין ארבע, וכן נראה עיקר: המברך ברכה זו בשבתות וימים טובים, כתב הרב רבי משה בן מימון ז"ל שאומר בכללה מעין קדושת היום, כדרך שמזכיר בברכת המזון. והכי נמי איתא בירושלמי. אבל לא נהגו עכשיו לעשות כן. וכן כתב הרב רבי אברהם בן דוד ז"ל שאין מנהג לעשות כן. ובכל הני מילי פוק חזי מה עמא דבר.
על המים ועל הבשר ועל החלב ועל הגבינה ועל החמאה, ועל הדגים ועל הבצים, והדבש של צרעים, ועל הפת שעפשה ועל היין שהקרים ותבשיל שעברה צורתו, והנובלות והן פירות שלא נתבשלו, והשכר, והחומץ והגובאי והמלח והכמהין והפטריות, על כלן מברך תחלה שהכל נהיה בדברו ולבסוף בורא נפשות רבות. וכל הטעון ברכה לפניו טעון ברכה לאחריו, וכל שלפניו שהכל לאחריו בורא נפשות רבות: מים אלו שאמרנו שמברכין עליהם שהכל, כששותה אותן מפני שצמא להם, אבל אם שותה אותן כדי שלא יחנק באומצא שבפיו הרי זה אינו מברך עליהם, שהרי אינו נהנה בשתיתן. במה דברים אמורים במים, שאין אדם נהנה להן אלא אם כן צמא להן, אבל יין ושאר משקין אע"פ ששותה אותן כדי שלא יחנק, הרי זה מברך עליהן, שממילא הוא נהנה בשתייתן. וכן דעת רבותינו בעלי התוספות ז"ל.
<h2>דף מו.</h2>
ותנו רבנן, כל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך, [וטעמא משום דאמרינן בגמרא (ברכות י'.) כל מזמור שהיה חביב על דוד פתח בו בתהלה וסיים בו בתהלה] חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה. יש מהן שפותחות בברוך ואין חותמות, והן ברכת הפירות וברכת המצוות. ויש מהן שחותמות בברוך ואינן פותחות בברוך והן כל ברכה הסמוכה לחברתה. וכבר בארתי זה בשער ראשון מהלכות קריאת שמע בג"ה. וצריך להזכיר שם ומלכות, דאמר רב (מ:) כל ברכה שאין בה מלכות והזכרת השם אינה ברכה. ורבי יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה.
<h2>דף נ:</h2>
שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם הם דברים שיכול להוציאם מפיו ולהחזירן ולא יהו נמאסין בכך, פולטן ומברך עליה וחוזר ואוכלן. ולא יסלקם לצדדין, משום שנאמר ימלא פי תהלתיך. ואם הם דברים שיהיו נמאסין אם יוציאם מפיו, יסלקם לצד אחד מלוגמיו ויברך עליהן ואוכלן. ולא יוציאם מפיו מפני שהם נמאסין ונפסדין, ואסור להפסיד את האוכלין. ואם הם משקין, שאינו יכול להוציאן מפיו מפני שהם נמאסין, ולא לסלקם לצדדין בפיו, הרי זה בולען בלא ברכה. והטעם בזה, שמאחר שהכניסן בפיו נמאסין הן ונדחו משתיית אדם, והרי זה נראה ונדחה, והואיל ונדחה ידחה. ולפיכך אין להקפיד על ברכתן, ואפילו יש לו משקין אחרים זולת אלו. וכן דעת הגאונים ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל כתב, כשאמרו בולען הני מילי בשאין לו אלא אותם שבפיו, אבל יש לו זולתן פולטן ומברך על האחרים ושותה. וכן מפורש בירושלמי.
כל הברכות הללו אם נסתפק לו בהם אם בירך אם לא בירך, אינו חוזר ומברך לא בתחלה ולא בסוף, מפני שהם מדברי סופרים.
<h2>דף נג:</h2>
כל השומע ברכה אחת מישראל גדול החייב לברך, הרי זה עונה אחריו אמן אע"פ שלא שמע אותה כלה ואע"פ שאינו חייב באותה ברכה: אבל המברך עצמו לא יענה אמן אחר ברכה ראשונה של פירות ושאר דברים. ואם ענה הרי זה בור, מפני שהוא כמפסיק בין הברכה והאכילה. וכן בין שלש ברכות של ברכת המזון שהן מן התורה לא יענה אמן, מפני שמפסיק ביניהם. אבל אחר בונה ירושלים הוא עונה אמן, מפני שהיא גמר הברכה של תורה, שהטוב והמטיב ביבנה תקנוה על שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. וכן אחר ברכה אחרונה של פירות עונה אמן, מפני שהוא כמודה ומאמין במה שבירך, כמו שעונה אחר בונה ירושלים. וכן כתב רב האיי גאון ז"ל.
כל הברכות כלן, אע"פ שבירך ויצא ידי חובתו, מותר לו לחזור לברך לאחרים, שלא יצאו ידי חובתן כדי להוציאן שכל ישראל ערבין זה לזה. חוץ מברכת הנהנים הנזכרים בשער הזה שאינו מברך לאחרים, אלא אם כן נהנה עמהם. וכמו שפירש הטעם בירושלמי ואכלת ושבעת וברכת, מי שאכל הוא יברך. בד"א בברכות של רשות, אבל בברכת הנהנין שיש בה מצוה והם המוציא של אכילת מצה בלילי הפסח וקדוש של שבת, הרי זה מברך לאחרים ואוכלין ושותין, ואע"פ שהוא אינו אוכל ושותה עמהם. לפי שכל ברכה שהאדם חייב בה, חבירו מוציאו ואע"פ שכבר יצא לעצמו: כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה, ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא, ואע"פ שאינו עונה אמן וכן העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך, והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה. היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה, לא יצא ידי חובתו עד שיענה, או שישמע ממי שהוא חייב מן התורה כמוהו.
<h2>דף נט:</h2>
בירך על היין בורא פרי הגפן, ואחר כך הביאו לו יין אחר שיש לו טעם אחר, אין צריך לחזור ולברך על השני בורא פרי הגפן, אבל צריך לברך עליו הטוב והמטיב. בד"א בשיש עמו בני חבורה ששותין עמו, אבל אם עמו אחרים, אינו מברך הטוב והמטיב, אלא מברך עליו שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, וכן אסיקנא בפרק הרואה. ודעת רש"י ז"ל דכשמברכין על היין השני הטוב והמטיב, לא אמרו אלא כשהיין השני משובח מן הראשון, אבל אם הוא גרוע, או ששניהם כאחד טובים, אינו מברך עליו כלום. אבל הרב רבי משה בר מימון ז"ל כתב שעל רבוי הטובה הוא מברך, ואע"פ שהאחרון אינו משובח כראשון, מברך הטוב והמטיב או שהחיינו, ובלבד שיהיו שני מינין, שחור ולבן או ישן וחדש. והרב בעל העטור ז"ל כתב שאפילו במין אחד ואפילו השני גרוע מברך עליו, וכמו שאמרו בירושלמי על כל חבית וחבית דפתח מברך הטוב והמטיב, והיאך היה יודע שמשובח מן הראשון קודם שיטעום ממנו, אלא שמע מינה שאפילו גרוע ואפילו במין אחד מברך עליו. כתב הרב רבי אברהם ב"ר דוד ז"ל שהוא הדין לפת שאם אוכל משני מיני פת שמברך הטוב והמטיב. אבל חכמי צרפת ז"ל סוברין שאין מברכין הטוב והמטיב על הפת, לפי שדרך בני אדם לאכול משני מיני פת, וכשבירך תחלה דעתו היה על שניהם. אבל יין שאין דרך בני אדם לשתות שני מינין ביחד לפיכך מברך על היין ולא על הפת.
